ספר זכרון

אני לא הייתי חבר של יוסי. גם לא ידיד או אפילו לא מכר. כשפגשתי אותו לראשונה, בהתרגשות רבה, הוא היה מ"מ ואני חייל במחלקת טירונים חדשה בבסיס נידח שכבר לא קיים. יוסי הצליח להשאיר חותם כה משמעותי בחיי, כזה שזיכרון דמותו עוד מהדהד חזק בראשי, גם לאחר יותר משני עשורים. אני גם יודע שיוסי השפיע באופן מיוחד על כל אדם אשר פגש, אולם כאן לא אדבר בשם רבים, אלא בשמי בלבד. 

הנוכחות המרשימה של יוסי הורגשה בכל דבר אשר עשה, בכל מילה שהוא אמר, באגרוף בחזה בחלוקת מספרי ברזל או בטקסים, בכל מבט, בכל חיוך. הנוכחות הזו פגשה אותי ברגע שהכי הייתי צריך אותה. הייתי זקוק לדמות מכוונת, לא רק ליד מכוונת. סמכתי על יוסי בעיניים עצומות.               כל החלטה שלקח, ידעתי שזו ההחלטה הטובה ביותר, המקצועית ביותר, המתאימה ביותר בכל רגע נתון, בהתאם לנסיבות.                                     דרך דוגמה אישית למופת, למדתי מהי שאיפה למצוינות, אם כי, לעתים, האישיות של יוסי היתה כה דומיננטית, שהיתה מצליחה לערער לא מעט פעמים, את תחושת הבטחון העצמי שלי... לא באמת האמנתי שאוכל להשתוות אלי, למרות שתמיד חלמתי...                                                התמלאתי גאווה שזכיתי להיות חייל במחלקה שיוסי פיקד עליה. לפעמים, כשיוסי היה מוביל אותנו, הייתי תופס מבטים של הערצה גם מצד חיילים                                                                              ממחלקות אחרות. כשרון ההובלה היה נמצא אצלו בשפע ויוסי ידע לשדר אותו לכל עבר. בזכותו, מ"פים בטירונות היו לרוב בוחרים במחלקה שלנו לצעוד בראש הפלוגה במסעות הארוכים. הרגשתי שיש תחושה באוויר כשיוסי מעורב במשהו, שזה תמיד יצליח בגדול וכולם בקרבתו, רצו לקחת חלק בזה. מין תעודת ביטוח שהכל יהיה כשורה.                                     הצטערתי מאד כשנודע לי בסוף האימון המתקדם, שיוסי לא ימשיך לפקד על המחלקה גם במהלך ההכשרה במסלול בשרגא. הוא עבר לפלוגה המבצעית. הבנתי את החלטתו. אך בעיני, יוסי הציב רף כ"כ גבוה שהמפקדים החדשים, טובים ככל שהיו, התקשו להגיע לאותם סטנדרטים.  אולי היתה זו הקפה סובייקטיבית למדי, אך כאמור, אני מייצג רק את דעותיי. 

יכולותיו האישיות של יוסי היו מרשימות עד כדי כך שאין ספק שהיה מצליח להשיג כל מטרה אשר היה מציב לעצמו.                                                  למרבה הצער, שאיפותיו נגדעו ביום דצמבר סגרירי, לא הרחק מכאן.                           אני בטוח שגם יוסי עצמו לא דמיין כמה הוא הצליח להשפיע על סביבתו.  ודאי לא דמיין איזה חותם בולט השאיר אחריו, בכל אדם אשר פגש, ולו לזמן מועט.                                                                                                                       לא הייתי חבר של יוסי. גם לא ידיד, אפילו לא מכר. הוא היה מ"מ ואני חייל במחלקת טירונים. הלוואי והייתי מתעקש להכיר אותו יותר, לדבר אתו יותר, להתייעץ עמו יותר. הלוואי ומורשתו של יוסי לא היתה עכשיו לדבק המחבר בינינו באזכרות וימי הזכרון.                                                                            אבל החיים לא שואלים אותנו. מי ייתן ונהיה ראויים למורשת זו. 

יהי זכרו ברוך

אבי בר-ציון

אני לא הייתי חבר של יוסי. גם לא ידיד או אפילו לא מכר. כשפגשתי אותו לראשונה, בהתרגשות רבה, הוא היה מ"מ ואני חייל במחלקת טירונים חדשה בבסיס נידח שכבר לא קיים. יוסי הצליח להשאיר חותם כה משמעותי בחיי, כזה שזיכרון דמותו עוד מהדהד חזק בראשי, גם לאחר יותר משני עשורים. אני גם יודע שיוסי השפיע באופן מיוחד על כל אדם אשר פגש, אולם כאן לא אדבר בשם רבים, אלא בשמי בלבד.

הנוכחות המרשימה של יוסי הורגשה בכל דבר אשר עשה, בכל מילה שהוא אמר, באגרוף בחזה בחלוקת מספרי ברזל או בטקסים, בכל מבט, בכל חיוך. הנוכחות הזו פגשה אותי ברגע שהכי הייתי צריך אותה. הייתי זקוק לדמות מכוונת, לא רק ליד מכוונת. סמכתי על יוסי בעיניים עצומות. כל החלטה שלקח, ידעתי שזו ההחלטה הטובה ביותר, המקצועית ביותר, המתאימה ביותר בכל רגע נתון, בהתאם לנסיבות. דרך דוגמה אישית למופת, למדתי מהי שאיפה למצוינות, אם כי, לעתים, האישיות של יוסי היתה כה דומיננטית, שהיתה מצליחה לערער לא מעט פעמים, את תחושת הבטחון העצמי שלי... לא באמת האמנתי שאוכל להשתוות אלי, למרות שתמיד חלמתי... התמלאתי גאווה שזכיתי להיות חייל במחלקה שיוסי פיקד עליה. לפעמים, כשיוסי היה מוביל אותנו, הייתי תופס מבטים של הערצה גם מצד חיילים ממחלקות אחרות. כשרון ההובלה היה נמצא אצלו בשפע ויוסי ידע לשדר אותו לכל עבר. בזכותו, מ"פים בטירונות היו לרוב בוחרים במחלקה שלנו לצעוד בראש הפלוגה במסעות הארוכים. הרגשתי שיש תחושה באוויר כשיוסי מעורב במשהו, שזה תמיד יצליח בגדול וכולם בקרבתו, רצו לקחת חלק בזה. מין תעודת ביטוח שהכל יהיה כשורה. הצטערתי מאד כשנודע לי בסוף האימון המתקדם, שיוסי לא ימשיך לפקד על המחלקה גם במהלך ההכשרה במסלול בשרגא. הוא עבר לפלוגה המבצעית. הבנתי את החלטתו. אך בעיני, יוסי הציב רף כ"כ גבוה שהמפקדים החדשים, טובים ככל שהיו, התקשו להגיע לאותם סטנדרטים. אולי היתה זו הקפה סובייקטיבית למדי, אך כאמור, אני מייצג רק את דעותיי.

יכולותיו האישיות של יוסי היו מרשימות עד כדי כך שאין ספק שהיה מצליח להשיג כל מטרה אשר היה מציב לעצמו. למרבה הצער, שאיפותיו נגדעו ביום דצמבר סגרירי, לא הרחק מכאן. אני בטוח שגם יוסי עצמו לא דמיין כמה הוא הצליח להשפיע על סביבתו. ודאי לא דמיין איזה חותם בולט השאיר אחריו, בכל אדם אשר פגש, ולו לזמן מועט. לא הייתי חבר של יוסי. גם לא ידיד, אפילו לא מכר. הוא היה מ"מ ואני חייל במחלקת טירונים. הלוואי והייתי מתעקש להכיר אותו יותר, לדבר אתו יותר, להתייעץ עמו יותר. הלוואי ומורשתו של יוסי לא היתה עכשיו לדבק המחבר בינינו באזכרות וימי הזכרון. אבל החיים לא שואלים אותנו. מי ייתן ונהיה ראויים למורשת זו.

יהי זכרו ברוך

חייל של יוסי

את יוסי הכרתי בגיבוש ליחידה. היינו בני 18. אני זוכר רגע אחד מסוים בגיבוש שבו התאהבתי ביוסי. התאהבות מהסוג שבו אתה פוגש מישהו ורוצה להיות כמוהו. הרגע הזה היה כשכל חברי הקבוצה שלנו קבלו משימת סיבולת להתלות עם הידיים על צינורות ברזל, כשהמטרה היא לראות מי מחזיק מעמד הכי הרבה זמן ונישאר תלוי אחרון. 
אחרי קצת יותר מדקה החברה התחילו לנשור, אחד אחרי השני. אחרי 2 דקות הכאב בידיי היה גדול מדי, נאבקתי בכל כוחי, אבל אצבעותיי הרפו והחליקו ונשרתי גם אני. אחרי 3 דקות נשרו החזקים האחרונים, למעט אחד. יוסי. כפות ידיו היו סגורות כמו צבתות פלדה על צינור הברזל, ועיניו היו עצומות במן שלווה. הוא ניצח במשימה, אבל התעקש להמשיך עד לקצה גבול יכולתו. עוד דקה עברה. ואחריה עוד דקה. ויוסי בשלו. מלא התפעלות וקינאה עמדתי קרוב אליו ולחשתי: "יוסי, נרדמת? תתעורר, יש גיבוש". יוסי חייך חיוך קטן בזווית הפה, פקח את עיניו, ורק אז הידיים החזקות האלה שלו הרפו מצינור הברזל. 
אלה אותן ידיים שחודשיים אח"כ תמכו בי ודחפו אותי במסע בטירונות כשנתפסו לי כל השרירים ברגליים. אלה אותן ידיים שהיו עוזרות לי לנקות ולהכין את המאג בכל יום שישי למסדר המפקד, וזה אותו יוסי שהיה החבר הכי קרוב שלי בתקופה כל-כך מאתגרת בשביל שנינו.
עברו 18 שנה מאז אותו יום בגיבוש, ו-15 שנה מאז נפילתו של יוסי. לפני כשבוע דברתי עם ענת בטלפון והיא שאלה אם ארצה לומר כמה מילים באזכרה היום. באותו רגע חשבתי שאולי הגיע הזמן להוציא מהמגירה כמה מילים שכתבתי שבוע לאחר שיוסי נהרג, ב-30 לדצמבר 96'. כמה מילים על שני החברים שהיינו, ילדים בני 21 עם המון כוחות והמון חלומות:



יוסי                                                      30.12.1996

היה לי חבר
רצנו כתף אל כתף יחד
ואני אהבתי אותו
כי הוא היה קצת אני
עם אותו החלום 
ואותו הפחד

תמיד הוא היה רץ קדימה
תמיד רדף אחרי משהו
שאי-אפשר לתפוס
תמיד היה עושה עוד מאמץ אחרון
להגביר עוד קצת את הקצב
ותמיד כשהיה מחייך
היה לו מן כזה עצב

אני זוכר
כשהתנים ייללו
כשהצבועים צחקו
החזקנו ידיים יחד
הוא אהב אותי
כי הייתי קצת הוא
עם אותו החלום ואותו הפחד

היה לי חבר
עם אותו החלום 
אני כאן.
הוא נהרג בלבנון  .                                יהי זכרו ברוך

ארנון ראובני

את יוסי הכרתי בגיבוש ליחידה. היינו בני 18. אני זוכר רגע אחד מסוים בגיבוש שבו התאהבתי ביוסי. התאהבות מהסוג שבו אתה פוגש מישהו ורוצה להיות כמוהו. הרגע הזה היה כשכל חברי הקבוצה שלנו קבלו משימת סיבולת להתלות עם הידיים על צינורות ברזל, כשהמטרה היא לראות מי מחזיק מעמד הכי הרבה זמן ונישאר תלוי אחרון.
אחרי קצת יותר מדקה החברה התחילו לנשור, אחד אחרי השני. אחרי 2 דקות הכאב בידיי היה גדול מדי, נאבקתי בכל כוחי, אבל אצבעותיי הרפו והחליקו ונשרתי גם אני. אחרי 3 דקות נשרו החזקים האחרונים, למעט אחד. יוסי. כפות ידיו היו סגורות כמו צבתות פלדה על צינור הברזל, ועיניו היו עצומות במן שלווה. הוא ניצח במשימה, אבל התעקש להמשיך עד לקצה גבול יכולתו. עוד דקה עברה. ואחריה עוד דקה. ויוסי בשלו. מלא התפעלות וקינאה עמדתי קרוב אליו ולחשתי: "יוסי, נרדמת? תתעורר, יש גיבוש". יוסי חייך חיוך קטן בזווית הפה, פקח את עיניו, ורק אז הידיים החזקות האלה שלו הרפו מצינור הברזל.
אלה אותן ידיים שחודשיים אח"כ תמכו בי ודחפו אותי במסע בטירונות כשנתפסו לי כל השרירים ברגליים. אלה אותן ידיים שהיו עוזרות לי לנקות ולהכין את המאג בכל יום שישי למסדר המפקד, וזה אותו יוסי שהיה החבר הכי קרוב שלי בתקופה כל-כך מאתגרת בשביל שנינו.
עברו 18 שנה מאז אותו יום בגיבוש, ו-15 שנה מאז נפילתו של יוסי. לפני כשבוע דברתי עם ענת בטלפון והיא שאלה אם ארצה לומר כמה מילים באזכרה היום. באותו רגע חשבתי שאולי הגיע הזמן להוציא מהמגירה כמה מילים שכתבתי שבוע לאחר שיוסי נהרג, ב-30 לדצמבר 96'. כמה מילים על שני החברים שהיינו, ילדים בני 21 עם המון כוחות והמון חלומות:



יוסי 30.12.1996

היה לי חבר
רצנו כתף אל כתף יחד
ואני אהבתי אותו
כי הוא היה קצת אני
עם אותו החלום
ואותו הפחד

תמיד הוא היה רץ קדימה
תמיד רדף אחרי משהו
שאי-אפשר לתפוס
תמיד היה עושה עוד מאמץ אחרון
להגביר עוד קצת את הקצב
ותמיד כשהיה מחייך
היה לו מן כזה עצב

אני זוכר
כשהתנים ייללו
כשהצבועים צחקו
החזקנו ידיים יחד
הוא אהב אותי
כי הייתי קצת הוא
עם אותו החלום ואותו הפחד

היה לי חבר
עם אותו החלום
אני כאן.
הוא נהרג בלבנון . יהי זכרו ברוך

חבר ליחידה

לדוד וענת, משפחת לוי, חברים יקרים ויוסי המ"מ. 

יוסי, מה אפשר להגיד היום, כשאתה מסתכל עליי, ביום הולדתך?                        נפגשנו בדיוק לפני 3 שנים, כשהתגייסתי לצה"ל, באוגוסט 95. היית המ"מ שלי ואני, טירון קטן, מסכן, עלוב, עולה חדש מקנדה. אם מישהו היה אומר לי אז, שאהיה כאן איתך עם משפחתך וחבריך, לא הייתי מאמין. הייתי "יורד ל-20" לו הייתי מעלה בראשי אפשרות כזו.                                                     כשנפגשנו לראשונה, לא ידעתי למה לצפות, לא מן הצבא ולא מן הארץ. התרשמתי ממך כאדם רציני, ציוני, תופס פיקוד, ובעצם, יודע הכל!            היית בשבילי דוגמא לחייל, לקצין, לאדם ואל תתבייש כשאומר שהשאיפה שלי באותו זמן היתה להיות כמוך עד כמה שאפשר. רציתי שתהיה גאה בי! לפני שהתגייסתי, הסבירו לי שכחייל בודד, זכיתי לקבל יום סידורים בחודש ויציאה מוקדמת בכל יום ששי.                                                                 אצלך, זה לא היה מובן מאליו. בכל פעם, התעניינת מה אני הולך לעשות ביום הסידורים הזה ולרוב קיבלתי אישור ליציאה מוקדמת.                     יום אחד, אני ועוד כמה חברה' קיבלנו "שעתיים ביציאה", זה אומר שאחרי שכולם מגיעים הביתה לשבת, אנחנו נשארים עוד שעתיים בבסיס. לא רק שלא אקבל יציאה מוקדמת, אלא גם אאחר את האוטובוס. בשבוע הזה, לא הגשתי בכלל בקשה ליציאה מוקדמת, בגלל העונש.                                 הגיע יום ששי וכל המחלקה היתה בתדרוך ושיחת סיכום. ציינת מי היה צריך להישאר שעות ביציאה וכשהגעת לשם שלי אמרת: "...קובי, תמהר לצאת, האוטובוס שלך יוצא בעוד 5 דקות!" – האמינו לי שהפעם, עמדתי בזמנים.                ביום בו נרצח רבין, היינו בבית. הייתי מאד מדוכא מהעניין. לא הבנתי מה אני בכלל עושה בארץ וחשבתי אפילו לא לחזור לצבא. ביום ראשון בכל זאת חזרתי, ואתה – יוסי, אספת את כולנו לשיחה. דיברת ארוכות ולא אוכל לזכור מה בדיוק אמרת. אני רק זוכר את ההשפעה העצומה של שיחתך עליי. לא דיברת פוליטיקה, רק ערכים אנושיים. ולי – נתת את האומץ להמשיך הלאה, הזכרת לי למה הגעתי ארצה ולמה החלטתי לשרת בצבא.  אני זוכר שיחה בה אמרת לי כמה היית רוצה להזמין אותי אליך לשבת, להכיר את המשפחה שלך, במיוחד כי הייתי לבד בארץ. אבל מכיוון שהיית המ"מ שלי, היה לך קצת קשה.                                                                   ועכשיו, יוסי, הנה יצא לי להכיר את המשפחה שלך.

קובי

לדוד וענת, משפחת לוי, חברים יקרים ויוסי המ"מ.

יוסי, מה אפשר להגיד היום, כשאתה מסתכל עליי, ביום הולדתך? נפגשנו בדיוק לפני 3 שנים, כשהתגייסתי לצה"ל, באוגוסט 95. היית המ"מ שלי ואני, טירון קטן, מסכן, עלוב, עולה חדש מקנדה. אם מישהו היה אומר לי אז, שאהיה כאן איתך עם משפחתך וחבריך, לא הייתי מאמין. הייתי "יורד ל-20" לו הייתי מעלה בראשי אפשרות כזו. כשנפגשנו לראשונה, לא ידעתי למה לצפות, לא מן הצבא ולא מן הארץ. התרשמתי ממך כאדם רציני, ציוני, תופס פיקוד, ובעצם, יודע הכל! היית בשבילי דוגמא לחייל, לקצין, לאדם ואל תתבייש כשאומר שהשאיפה שלי באותו זמן היתה להיות כמוך עד כמה שאפשר. רציתי שתהיה גאה בי! לפני שהתגייסתי, הסבירו לי שכחייל בודד, זכיתי לקבל יום סידורים בחודש ויציאה מוקדמת בכל יום ששי. אצלך, זה לא היה מובן מאליו. בכל פעם, התעניינת מה אני הולך לעשות ביום הסידורים הזה ולרוב קיבלתי אישור ליציאה מוקדמת. יום אחד, אני ועוד כמה חברה' קיבלנו "שעתיים ביציאה", זה אומר שאחרי שכולם מגיעים הביתה לשבת, אנחנו נשארים עוד שעתיים בבסיס. לא רק שלא אקבל יציאה מוקדמת, אלא גם אאחר את האוטובוס. בשבוע הזה, לא הגשתי בכלל בקשה ליציאה מוקדמת, בגלל העונש. הגיע יום ששי וכל המחלקה היתה בתדרוך ושיחת סיכום. ציינת מי היה צריך להישאר שעות ביציאה וכשהגעת לשם שלי אמרת: "...קובי, תמהר לצאת, האוטובוס שלך יוצא בעוד 5 דקות!" – האמינו לי שהפעם, עמדתי בזמנים. ביום בו נרצח רבין, היינו בבית. הייתי מאד מדוכא מהעניין. לא הבנתי מה אני בכלל עושה בארץ וחשבתי אפילו לא לחזור לצבא. ביום ראשון בכל זאת חזרתי, ואתה – יוסי, אספת את כולנו לשיחה. דיברת ארוכות ולא אוכל לזכור מה בדיוק אמרת. אני רק זוכר את ההשפעה העצומה של שיחתך עליי. לא דיברת פוליטיקה, רק ערכים אנושיים. ולי – נתת את האומץ להמשיך הלאה, הזכרת לי למה הגעתי ארצה ולמה החלטתי לשרת בצבא. אני זוכר שיחה בה אמרת לי כמה היית רוצה להזמין אותי אליך לשבת, להכיר את המשפחה שלך, במיוחד כי הייתי לבד בארץ. אבל מכיוון שהיית המ"מ שלי, היה לך קצת קשה. ועכשיו, יוסי, הנה יצא לי להכיר את המשפחה שלך.

חייל של יוסי

דברים מפי רזיאל  יום הזכרון 2021 

יוסי, נרגש אני להיות כאן, עם משפחתך, עם הקרובים אליך ועם חבריי לצוות, צוות יוסי. נרגש אני להיות כאן... הכי קרוב אליך שאפשר ... ולחלוק איתך ואיתם, מלים שלא התאפשר לי מעולם לחלוק איתך עד כה. 

יוסי, רבות נאמר ונכתב על מנהגיות. מנהיגות ערכית, מנהיגות מאחדת, מנהיגות אמת. מנהיגות שלא צריכה נאומים חוצבי להבות, מנהיגות בה מבט ומספר מלים בודדות, זה די והותר – כזה היית יוסי, כזה אתה! 

יוסי, עבור רבים מאיתנו, עבורי, אתה יותר ממפקד נערץ, אתה סמל למנהיגות, מנהיגות ערכית, כובשת, לא מתלהמת.                                 יוסי, דמותך מלווה אותי עד היום, למעלה משניים וחצי עשורים, מאז נפגשנו לראשונה. אוגוסט 1995. אני חייל צעיר, אתה מפקד מחלקה. דמותך מלווה אותי כאבא, כמנהל ובראש וראשונה – כאדם.  

נרגש אני להיות כאן. 

יהי זכרך ברוך

רזיאל

דברים מפי רזיאל יום הזכרון 2021

יוסי, נרגש אני להיות כאן, עם משפחתך, עם הקרובים אליך ועם חבריי לצוות, צוות יוסי. נרגש אני להיות כאן... הכי קרוב אליך שאפשר ... ולחלוק איתך ואיתם, מלים שלא התאפשר לי מעולם לחלוק איתך עד כה.

יוסי, רבות נאמר ונכתב על מנהגיות. מנהיגות ערכית, מנהיגות מאחדת, מנהיגות אמת. מנהיגות שלא צריכה נאומים חוצבי להבות, מנהיגות בה מבט ומספר מלים בודדות, זה די והותר – כזה היית יוסי, כזה אתה!

יוסי, עבור רבים מאיתנו, עבורי, אתה יותר ממפקד נערץ, אתה סמל למנהיגות, מנהיגות ערכית, כובשת, לא מתלהמת. יוסי, דמותך מלווה אותי עד היום, למעלה משניים וחצי עשורים, מאז נפגשנו לראשונה. אוגוסט 1995. אני חייל צעיר, אתה מפקד מחלקה. דמותך מלווה אותי כאבא, כמנהל ובראש וראשונה – כאדם.

נרגש אני להיות כאן.

יהי זכרך ברוך

חייל של יוסי