חבר ליחידה

את יוסי הכרתי בגיבוש ליחידה. היינו בני 18. אני זוכר רגע אחד מסוים בגיבוש שבו התאהבתי ביוסי. התאהבות מהסוג שבו אתה פוגש מישהו ורוצה להיות כמוהו. הרגע הזה היה כשכל חברי הקבוצה שלנו קבלו משימת סיבולת להתלות עם הידיים על צינורות ברזל, כשהמטרה היא לראות מי מחזיק מעמד הכי הרבה זמן ונישאר תלוי אחרון.
אחרי קצת יותר מדקה החברה התחילו לנשור, אחד אחרי השני. אחרי 2 דקות הכאב בידיי היה גדול מדי, נאבקתי בכל כוחי, אבל אצבעותיי הרפו והחליקו ונשרתי גם אני. אחרי 3 דקות נשרו החזקים האחרונים, למעט אחד. יוסי. כפות ידיו היו סגורות כמו צבתות פלדה על צינור הברזל, ועיניו היו עצומות במן שלווה. הוא ניצח במשימה, אבל התעקש להמשיך עד לקצה גבול יכולתו. עוד דקה עברה. ואחריה עוד דקה. ויוסי בשלו. מלא התפעלות וקינאה עמדתי קרוב אליו ולחשתי: "יוסי, נרדמת? תתעורר, יש גיבוש". יוסי חייך חיוך קטן בזווית הפה, פקח את עיניו, ורק אז הידיים החזקות האלה שלו הרפו מצינור הברזל.
אלה אותן ידיים שחודשיים אח"כ תמכו בי ודחפו אותי במסע בטירונות כשנתפסו לי כל השרירים ברגליים. אלה אותן ידיים שהיו עוזרות לי לנקות ולהכין את המאג בכל יום שישי למסדר המפקד, וזה אותו יוסי שהיה החבר הכי קרוב שלי בתקופה כל-כך מאתגרת בשביל שנינו.
עברו 18 שנה מאז אותו יום בגיבוש, ו-15 שנה מאז נפילתו של יוסי. לפני כשבוע דברתי עם ענת בטלפון והיא שאלה אם ארצה לומר כמה מילים באזכרה היום. באותו רגע חשבתי שאולי הגיע הזמן להוציא מהמגירה כמה מילים שכתבתי שבוע לאחר שיוסי נהרג, ב-30 לדצמבר 96'. כמה מילים על שני החברים שהיינו, ילדים בני 21 עם המון כוחות והמון חלומות:



יוסי 30.12.1996

היה לי חבר
רצנו כתף אל כתף יחד
ואני אהבתי אותו
כי הוא היה קצת אני
עם אותו החלום
ואותו הפחד

תמיד הוא היה רץ קדימה
תמיד רדף אחרי משהו
שאי-אפשר לתפוס
תמיד היה עושה עוד מאמץ אחרון
להגביר עוד קצת את הקצב
ותמיד כשהיה מחייך
היה לו מן כזה עצב

אני זוכר
כשהתנים ייללו
כשהצבועים צחקו
החזקנו ידיים יחד
הוא אהב אותי
כי הייתי קצת הוא
עם אותו החלום ואותו הפחד

היה לי חבר
עם אותו החלום
אני כאן.
הוא נהרג בלבנון . יהי זכרו ברוך