חייל של יוסי

אני לא הייתי חבר של יוסי. גם לא ידיד או אפילו לא מכר. כשפגשתי אותו לראשונה, בהתרגשות רבה, הוא היה מ"מ ואני חייל במחלקת טירונים חדשה בבסיס נידח שכבר לא קיים. יוסי הצליח להשאיר חותם כה משמעותי בחיי, כזה שזיכרון דמותו עוד מהדהד חזק בראשי, גם לאחר יותר משני עשורים. אני גם יודע שיוסי השפיע באופן מיוחד על כל אדם אשר פגש, אולם כאן לא אדבר בשם רבים, אלא בשמי בלבד.

הנוכחות המרשימה של יוסי הורגשה בכל דבר אשר עשה, בכל מילה שהוא אמר, באגרוף בחזה בחלוקת מספרי ברזל או בטקסים, בכל מבט, בכל חיוך. הנוכחות הזו פגשה אותי ברגע שהכי הייתי צריך אותה. הייתי זקוק לדמות מכוונת, לא רק ליד מכוונת. סמכתי על יוסי בעיניים עצומות. כל החלטה שלקח, ידעתי שזו ההחלטה הטובה ביותר, המקצועית ביותר, המתאימה ביותר בכל רגע נתון, בהתאם לנסיבות. דרך דוגמה אישית למופת, למדתי מהי שאיפה למצוינות, אם כי, לעתים, האישיות של יוסי היתה כה דומיננטית, שהיתה מצליחה לערער לא מעט פעמים, את תחושת הבטחון העצמי שלי... לא באמת האמנתי שאוכל להשתוות אלי, למרות שתמיד חלמתי... התמלאתי גאווה שזכיתי להיות חייל במחלקה שיוסי פיקד עליה. לפעמים, כשיוסי היה מוביל אותנו, הייתי תופס מבטים של הערצה גם מצד חיילים ממחלקות אחרות. כשרון ההובלה היה נמצא אצלו בשפע ויוסי ידע לשדר אותו לכל עבר. בזכותו, מ"פים בטירונות היו לרוב בוחרים במחלקה שלנו לצעוד בראש הפלוגה במסעות הארוכים. הרגשתי שיש תחושה באוויר כשיוסי מעורב במשהו, שזה תמיד יצליח בגדול וכולם בקרבתו, רצו לקחת חלק בזה. מין תעודת ביטוח שהכל יהיה כשורה. הצטערתי מאד כשנודע לי בסוף האימון המתקדם, שיוסי לא ימשיך לפקד על המחלקה גם במהלך ההכשרה במסלול בשרגא. הוא עבר לפלוגה המבצעית. הבנתי את החלטתו. אך בעיני, יוסי הציב רף כ"כ גבוה שהמפקדים החדשים, טובים ככל שהיו, התקשו להגיע לאותם סטנדרטים. אולי היתה זו הקפה סובייקטיבית למדי, אך כאמור, אני מייצג רק את דעותיי.

יכולותיו האישיות של יוסי היו מרשימות עד כדי כך שאין ספק שהיה מצליח להשיג כל מטרה אשר היה מציב לעצמו. למרבה הצער, שאיפותיו נגדעו ביום דצמבר סגרירי, לא הרחק מכאן. אני בטוח שגם יוסי עצמו לא דמיין כמה הוא הצליח להשפיע על סביבתו. ודאי לא דמיין איזה חותם בולט השאיר אחריו, בכל אדם אשר פגש, ולו לזמן מועט. לא הייתי חבר של יוסי. גם לא ידיד, אפילו לא מכר. הוא היה מ"מ ואני חייל במחלקת טירונים. הלוואי והייתי מתעקש להכיר אותו יותר, לדבר אתו יותר, להתייעץ עמו יותר. הלוואי ומורשתו של יוסי לא היתה עכשיו לדבק המחבר בינינו באזכרות וימי הזכרון. אבל החיים לא שואלים אותנו. מי ייתן ונהיה ראויים למורשת זו.

יהי זכרו ברוך