חייל של יוסי

לדוד וענת, משפחת לוי, חברים יקרים ויוסי המ"מ.

יוסי, מה אפשר להגיד היום, כשאתה מסתכל עליי, ביום הולדתך? נפגשנו בדיוק לפני 3 שנים, כשהתגייסתי לצה"ל, באוגוסט 95. היית המ"מ שלי ואני, טירון קטן, מסכן, עלוב, עולה חדש מקנדה. אם מישהו היה אומר לי אז, שאהיה כאן איתך עם משפחתך וחבריך, לא הייתי מאמין. הייתי "יורד ל-20" לו הייתי מעלה בראשי אפשרות כזו. כשנפגשנו לראשונה, לא ידעתי למה לצפות, לא מן הצבא ולא מן הארץ. התרשמתי ממך כאדם רציני, ציוני, תופס פיקוד, ובעצם, יודע הכל! היית בשבילי דוגמא לחייל, לקצין, לאדם ואל תתבייש כשאומר שהשאיפה שלי באותו זמן היתה להיות כמוך עד כמה שאפשר. רציתי שתהיה גאה בי! לפני שהתגייסתי, הסבירו לי שכחייל בודד, זכיתי לקבל יום סידורים בחודש ויציאה מוקדמת בכל יום ששי. אצלך, זה לא היה מובן מאליו. בכל פעם, התעניינת מה אני הולך לעשות ביום הסידורים הזה ולרוב קיבלתי אישור ליציאה מוקדמת. יום אחד, אני ועוד כמה חברה' קיבלנו "שעתיים ביציאה", זה אומר שאחרי שכולם מגיעים הביתה לשבת, אנחנו נשארים עוד שעתיים בבסיס. לא רק שלא אקבל יציאה מוקדמת, אלא גם אאחר את האוטובוס. בשבוע הזה, לא הגשתי בכלל בקשה ליציאה מוקדמת, בגלל העונש. הגיע יום ששי וכל המחלקה היתה בתדרוך ושיחת סיכום. ציינת מי היה צריך להישאר שעות ביציאה וכשהגעת לשם שלי אמרת: "...קובי, תמהר לצאת, האוטובוס שלך יוצא בעוד 5 דקות!" – האמינו לי שהפעם, עמדתי בזמנים. ביום בו נרצח רבין, היינו בבית. הייתי מאד מדוכא מהעניין. לא הבנתי מה אני בכלל עושה בארץ וחשבתי אפילו לא לחזור לצבא. ביום ראשון בכל זאת חזרתי, ואתה – יוסי, אספת את כולנו לשיחה. דיברת ארוכות ולא אוכל לזכור מה בדיוק אמרת. אני רק זוכר את ההשפעה העצומה של שיחתך עליי. לא דיברת פוליטיקה, רק ערכים אנושיים. ולי – נתת את האומץ להמשיך הלאה, הזכרת לי למה הגעתי ארצה ולמה החלטתי לשרת בצבא. אני זוכר שיחה בה אמרת לי כמה היית רוצה להזמין אותי אליך לשבת, להכיר את המשפחה שלך, במיוחד כי הייתי לבד בארץ. אבל מכיוון שהיית המ"מ שלי, היה לך קצת קשה. ועכשיו, יוסי, הנה יצא לי להכיר את המשפחה שלך.